סיפור העוסק בפתגם "הוי דן את כל האדם לכף זכות"
זהו סיפורן של שרה ורבקה, שכנות וחברות נפש מזה שנים רבות. יחסי הידידות ביניהן מתערערים באחת בעקבות פרשנות שגויה, אי הבנה קטנה דווקא במוצאי שביעי של פסח. אותו לילה היה שונה. אחר.
בכל מוצאי שביעי של פסח, הן היו מאחלות זו לזו "כה לחי" כמיטב המסורת בהתאם לידידות הוותיקה והעמוקה ביניהן. הן היו נפגשות בחצר ביתן שרק חומה נמוכה הפרידה ביניהן, ומחליפות חוויות על החג האחרון, על המשימות הרבות הממתינות להן. החזרת כלי הפסח למקומם, כביסות, ארגון הבית אחרי החג. ב"ה עבודה לא חסרה לאף אחת מהן. כך נהגו מדי שנה ושנה. וכמובן בכל שבוע, בכל שבת וחג, סתם באמצע יום של חול כשהזדמן להן להתראות בחצר, נהגו השתיים לפטפט להנאתן על הא ועל דא ובעיקר חזקו אחת את השנייה, תמכו, סייעו. שרה ידעה שכשתזדקק לעזרה רבקה תהיה בשבילה ותושיט יד וכמובן שזה היה הדדי לחלוטין.
גם ילדי המשפחה והבעלים היו ביחסי ידידות. הם הפכו למעין משפחה.
היכרות
כן יחסי שכנות נפלאים שררו בין שתי המשפחות. אפשר לומר עליהן בהחלט "טוב שכן קרוב מאח רחוק". הן היו חברות טובות. מבחינות שונות הן דמו מאוד אחת לשנייה. אך מצד אחר היו שונות בתכלית השינוי. ואולי דווקא בשל השוני הזה, הן הצליחו להתחבר, לאהוב אחת את השנייה ולהיות תמיד אחת למען השנייה.
הבית של רבקה היה מתוקתק. תמיד, בכל זמן, יכולתן להיכנס אליה ולמצא בית מסודר, נקי, מוקפד. לעולם לא תאחר לשום מקום. תמיד תדע לאמר את המילה הנכונה בעת המדויקת. לא תראו אותה אף לא פעם אחת במקום הלא מתאים, בשעה הלא מתאימה. זריזה ומהירה, לא מותירה שום משימה למחר אם יש ביכולתה כבר הרגע לבצעה.
לעומתה, אצל שרה, המצב היה קצת שונה. היא הייתה מטבעה איטית יותר, מוותרת, מבליגה, מדי פעם מעגלת פינה או שתיים. אם קבעתן איתה מועד, היה עדיף יותר לקבוע לפחות חצי שעה לפני הזמן שתכננתן. ויכול להיות מצב ששרה הייתה מגיעה והחנות כבר נסגרה.
לשתיהן היה לב טוב. לב חם ואוהב. עיניים מאירות ופנים מחייכות. שמחות בחלקן וששות בבואן של חברות/מכרות וידידות, גם של החמות. בסך הכל יחדיו, הן ידעו לכסות אחת על מגרעות השנייה. אך אותו מוצאי שביעי של פסח, אירע דבר שגרם לשינוי, לערעור ביחסי הידידות הנפלאים ביניהן.
אי הבנה
רבקה יצאה לחצר לאחר החג, לתלות את הכביסה הראשונה לאחר שבוע שלם שלא כבסה. היא כבר הספיקה לארגן את כלי הפסח ולחלק משימות לילדיה הממושמעים למופת. כשיצאה לחצר, שמה לב ששרה גם היא בדיוק נכנסת לביתה. כהרגלה קראה בשמה, אך שרה לא ענתה, היא הסתכלה לצדדים, משכה בכתפיה ונכנסה לביתה. "מוזר", חשבה לעצמה רבקה. "מה קרה לשרה שלא ענתה לי? לא מתאים לה…" אחייג אליה.
רבקה נכנסה לביתה, נטלה את הטלפון וחייגה לחברתה-שכנתה הטובה. לאחר מס' צלצולים, במקום לשמוע את קול חברתה, קול עליז השיב לשיחתה: "שלום גברת רבקה, אמא לא בבית ואני ממהר… למסור לה משהו?" "לא אין צורך תודה" ענתה רבקה. הילד ניתק את השיחה ורבקה נותרה מהורהרת: "מה פירוש אמא לא בבית? מתי הספיקה שרה לצאת?" תהתה רבקה "הרי רק עכשיו ראיתי אותה נכנסת לבית. אנסה לדפוק אצלה בבית".
בהגיעה אל ביתה של שרה, פתח לה אחד הילדים. "הו שלום גב' רבקה מה שלומך?". שאל הילד. "אני בסדר ברוך השם תודה לך." מזווית עיניה ראתה רבקה את שרה נכנסת לאחד החדרים. "רצית משהו גב' רבקה?" "לא, כבר לא. הכל בסדר תודה." השיבה רבקה.
ומיד יצאה מביתה של שרה וחזרה לביתה שלה. לפינתה החמה, למחשבותיה והרהוריה.
מחשבות, תהיות ובעיקר ריחוק, ניכור ועצב גדול
רבקה חזרה לביתה מהורהרת, כעוסה, נבוכה, עצובה, מבולבלת, פגועה. הכל יחד. לא. היא לא הבינה ולא תצליח להבין לעולם את שרה. מה קרה לה? היא אבדה את חוש השמיעה? למה לא ענתה לי כשראיתי אותה בחצר וקראתי בשמה? היא משכה בכתפיה כאילו לא אכפת לה ממני. חייגתי אליה אמרו לי שהיא לא נמצאת ואני במו עיניי ראיתי אותה נכנסת הביתה. וגם כשהגעתי אליה היא עמדה במסדרון ולא התייחסה אלי, היא בוודאות שמעה את קולי. לא יתכן!
בטח היא שמעה עלי משהו, מישהו סיפר לה משהו והיא החליטה להתרחק ממני. טוב שיהיה כך. עניינה ושיערב לה כך.
אתן בטח מכירות את דרכו של היצר הרע. ברגע שיש משב רוח שנושב לכיוונו הוא מהר מהר באלגנטיות, לוקח פיקוד. והמחשבות הרעות, השליליות, ההרסניות. אלו שהורסות דווקא את זו שחושבת אותן…
"עכשיו אני מבינה…. בחג היא בכלל לא יצא אלי ודווקא ראיתי שהיא הייתה בבית.. לא בעצם עוד לפני החג הרגשתי שמשהו לא בסדר אצלה. היא לא התקשרה אלי לאחל חג שמח… כל כך הרבה שנים של ידידות, של הקרבה ומסירות והכל סתם פתאום אני לא מעניינת אותה, פתאום היא מדלגת עלי… מנפנפת אותי… וכך המחשבות הזרות, העצובות, המנכרות והמנקרות, התרוצצו במוחה ובצורה זו נרדמה רבקה.
השלכות המחשבות
למחרת בבוקר, קמה רבקה בהרגשה לא נעימה. זכר ליל אמש הציק לה. רגשי הנחיתות והפגיעה שבו וצפו שוב בקרבה. היא ניסתה לשים את התחושות הצידה ולהמשיך ביומה. קמה, התארגנה, התפללה. טפלה בילדיה. אך משהו בשמחת החיים אבד לה. הפגיעה הייתה עדיין קשה וכואבת. תוך כדי עבודתה במטבח, עצרה והביטה דרך החלון. היא החליטה לצאת החוצה לנשום אוויר צח וליהנות מהשמש האביבית הנעימה.
הנה לאחר שיצאה מהבית, היא רואה מולה את שרה בדרכה הביתה. היא הסתכלה עליה לרגע ולאחר מכן החליטה לעבור למדרכה המקבילה. שרה שראתה את חברתה עוברת מדרכה, לא הבינה והחלה לקרא לה "רבקה!" אבל רבקה לא ענתה ולא הגיבה ובפרצוף חמוץ החישה את צעדיה.
שרה נותרה מבולבלת "מה קרה לרבקה? מה עשיתי לה? מדוע לא ענתה וברחה ממני? מה? אני לא מבינה, לא זכור לי שום דבר רע שאמרתי או שעשיתי שיכל לפגוע בה… להיפך אפילו לא דברנו לפני החג, הייתי עמוסה מאוד ולא הספקתי והייתה לי אורחת כבוד ולא… אני לא מבינה.. גם אם היא כועסת עלי כי לא דברתי איתה לפני החג, הרי היא יכלה בעצמה לחייג אלי.. מה רק אני צריכה לחייג ולאחל חג שמח? היא גם יכלה והעובדה שלא בחרה לעשות את זה, אז מה? או שזה מראה משהו.. טוב שיהיה כך אני לא מבינה למה ומדוע היא כועס עלי אבל זו בחירה שלה לכעוס עלי…
והימים חולפים -עוברים, ימי העומר המורכבים
כך עברו הימים. כששרה נמנעת מכל פגישה אקראית עם רבקה ורבקה נמנעת מכל מה שקשור לשרה. כשהאחת זיהתה שהשנייה בחצר תולה כביסה, היא דווקא נותרה בביתה ולא יצאה… כשיצאו בבוקר לפזר את הילדים למסגרות הלימוד, הן לא חייכו אחת לשנייה, לא אחלו בוקר אור ויום נעים. הכעס המשיך לחלחל ולפעום, והטינה, והעלבון רק התחזקו והתחזקו.
שבת ראשונה חלפה עליהן במרמור וללא שאחלו זו לזו שבת שלום.
שרה רצתה לנקוש על דלת ביתה של רבקה ולבדוק מה ועל מה כל הסערה הזו. אבל הקול הפנימי, קול הגאווה לא אפשר לה "שתבוא היא ותבקש סליחה, מה זה חצופה לא עשיתי לה שום דבר רע, למה מגיע לי כזה יחס מצידה?" ואת אותן מחשבות ותחושות חשבה גם רבקה לעצמה שתבוא שרה להתנצל.
והימים עברו, עוד יום של עלבון, עוד יום של ריחוק. עוד יום של הפסד ואובדן. ימים שעברו וחלפו הם ימים שלא יחזרו לעולם. דווקא בתקופה זו, בימי העומר, שצריך להרבות באהבה ואחווה, בכבוד ושלום, דווקא אז יצר הרע תוסס וגועש מוכן לפגוע בטרף קל ולהשקיט את מצפונו.
תמונה משותפת
ביום העשרים לריחוק, רבקה מצאה את עצמה מסתכלת על תמונה משותפת שלה ושל שרה. הן לא מרבות להצטלם בדרך כלל, אבל בשנה שעברה, בקיץ הקודם, יצאו שתיהן לטיול קצרצר ולרגל המאורע החליטו לחרוט אותו לא רק בליבן אלא גם באלבום התמונות הפרטי שלהן. אותה תמונה נמצאת גם באלבומה של שרה. "איך הגענו למצב הזה?" חשבה. היא החלה לתהות – אולי באותו ערב שרה הייתה פשוט בקצה גבול היכולת שלה? אולי באמת משהו קרה לה? אולי הייתי צריכה לדון אותה לכף זכות ולא להגיע אליה הביתה? אולי הגזמתי? גם לא חייגתי לאחל חג שמח, טוב הייתי עמוסה בעצמי וירד גשם כך שלא יצאנו לחצר, והיו לי אורחים ולא נפגשנו..
ביום העשרים, הביטה גם שרה באותה תמונה משותפת. כי קשר עמוק שכזה, זה קשר שנחקק בדם הלב. וכשרבקה חושבת על שרה גם שרה חושבת על רבקה. וכששרה חושבת על רבקה, גם רבקה חושבת על שרה. "אולי הייתי צריכה לנסות ליצור אית קשר שוב? לבדוק למה היא כועסת עלי?" אבל המחשבות לא הביאו לידי מעשה. אף אחת לא העזה להיות זו שתתנצל ראשונה. זו שתוריד את הראש, שאולי תוריד מערכה ותודה בטעותה שלא עשתה?
היום השלושים ושלוש
הימים חלפו. כל יום שעבר ללא דיבור הפך את החומה לגבוהה יותר. עוד נדבך ועוד אחד. בבית הכנסת הן ישבו רחוק זו מזו. בגינה הציבורית הן פנו לכיוונים מנוגדים. הלבבות היו רחוקים, והמתח מילא את החלל שביניהן. בעלבון היה צורב וחי עדיין. גם הילדים והבעלים ושאר הסובבים חשו שמשהו קרה. הם ניסו לגשש אך נתקלו בחומה בצורה מאוד של שתיקה ועוינות.
ביום השלושים ושלוש, ערב ל"ג לעומר. רבקה בביתה עומדת מתבוננת דרך חלון סלונה, ולא מאמינה למראה עיניה. היא בטוחה שמשהו בעיניה לא פועל כשורה. היא לא הרכיבה משקפיים מעולם. עיניה היו חדות כנץ. אך אותו הרגע היא הייתה בטוחה שהנה הגיע הרגע. הרגע שעיניה הזדקנו והתעייפו והיא התחילה לראות כפול.
היא עצמה את עיניה, נשאה תפילה מעומקי ליבה ופקחה שוב את העיניים והביטה. לא היא לא טועה. היא יצאה החוצה ולפתע רצה לעבר הדמויות שראתה והחלה לבכות בכי תמרורים. שרה והדמות שלידה מופתעות, נבוכות. לא הבינו מה קרה ומה ארע לה לשכנה רבקה ופתאום כאילו אור הבזיק ונפל האסימון אצל שרה. היא מיהרה לגשת לרבקה, חבקה אותה ובכתה יחד איתה.
הפיוס
היא בכתה את שלושים ושלוש הימי שחלפו בכעס מיותר. היא בכתה את הגאווה. היא בכתה את הריחוק, הניכור, הסבל, הייסורים הנפשיים, האובדן כמעט של חברתה על מה? על אחותה התאומה…
אכן כן. רבקה לא ראתה את שרה. היא ראתה את אחותה התאומה של שרה. שרה אכן לא הייתה בבית באותו מוצאי חג. היא יצאה לקניות יחד עם בעלה והשאירה את אחותה התאומה מיכל לשמור על ילדיה.
את מיכל, רבקה לא פגשה מעולם. מיכל התגוררה בחוץ לארץ. משיחות שלה עם שרה היא ידעה שיש לשרה אחותה בארץ ניכר. אך רבקה לא ידעה שמיכל התאומה הגיעה ארצה. גם שרה לא ידעה בערב החג מיכל הפתיעה אותה ובהתאם למה שכבר ספרנו, שרה לא הספיקה לשוחח עם רבקה ולא סיפרה לה על הגעתה של מיכל.
ולכן, כשרבקה קראה לשרה, הדמות שראתה, הייתה לא אחרת מאשר מיכל שלא הכירה את רבקה, לא הבינה את השפה ולא קלטה שהיא מתכוונת אליה או אל אחותה….
את ההשלכות, אנחנו כבר יודעות… סוף סוף, דווקא ביום זה, יום בו נוהגים להדליק נרות (או מדורות), אש המחלוקת כבתה ובמקומה נדלק אור חדש של חברות עמוקה יותר.
מוסר השכל ורעיונות לדיון ופעילות סביב הסיפור
- נסו להסביר מה היה הדבר הראשון שגרם לכל הסכסוך הזה ומה גרם לו להימשך?
- מדוע לדעתכן היה לרבקה ולשרה כל כך קשה להתנצל ראשונות למרות החברות הארוכה והמחשבות הרבות בנושא?
- האם קרה לכן פעם שמישהי "נראתה" לכן לא בסדר, ואחר כך גיליתן שהייתה לה סיבה מוצדקת? איך הרגשתן?
- העלו מספר מסרים שעולים בסיפור
- למי מהדמויות הכי התחברתן? למה?
- כיצד הייתן נוהגות במקום רבקה? במקום שרה? במקום מיכל?
- נסו להמציא סוף אחר לסיפור מה יכולה הייתה להיות הסיבה שבשלה שרה לא ענתה לרבקה (בהנחה שלא היה מדובר בתאומה)
- מה לדעתכן למדו הנשים ממה שעברו?
שנלמד תמיד לכבד אחת את הדשניה, לאהוב את כולן ואם כבר "נדון" שיהיה לכף זכות….
נוציא את המרמור, הטינה, העלבונות והכעסים מהלב ונחיה חיי שלווה.. נחת ושמחה…
לקריאה נוספת
- חידון לג בעומר (לעומר)
- מדורה זה רע לך ולסביבה
- סיפור רבי שמעון בר יוחאי במערה
- ואהבת לרעך כמוך
- מודל אפר"ת
- מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך
- טיפים לחברות טובה
- אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו