טיפים ורעיונות להתגברות על רגש הבושה
מסיבת סיום הגיעה… אני בטוחה שאת התפקיד הכי חשוב יתנו להיא… לזו שלא מתביישת מכלום.. כך נדמה היה לי… אבל פתאום שמתי לב שלא… היא לא רוצה את התפקיד…. לא הבנתי למה ואיך זה יכול להיות בכלל?? ולפתע ההכרה הזו נפלה עלי: "גם היא מתביישת!" והבנתי שזה לא רק אני… אני מבינה שיש משהו…יש משהו בעמידה הזו מול אנשים שמלחיצה, שמביכה, שמביישת ומרתיעה. וכל אחת ברמה שלה…
אז נכון אצלי מידת הבושה אפפה את כל כולי… ובכל זאת, בהיסוס גדול, כשקולות סותרים בליבי אומרים לי:
"תרימי אצבע, תבקשי את התפקיד! את מעולה בזה!" שמעתי את קול הבעד שלי.
וקול הנגד לא נשאר מנגד: "מה פתאום! השתגעת? זה מבייש! איזו בושה וכלימה! אל תרימי אצבע בכלל…" ומה בחרתי לעשות? להרים או לא?
אז זהו שאז, בזמנו, העזתי. הצבעתי… ותוך כדי למדתי. למדתי לשלוט על רגש הבושה שלי. לתת לו מקום בדיוק היכן שצריך. למדתי להתגבר עליו בדיוק כשצריך. וכאן אני רוצה לשתף אתכן, בדרכים ובטיפים שסיגלתי לעצמי שעזרו ועוזרים לי עדיין להתמודד עם רגש הבושה.
דוגמאות מהחיים למצבי בושה ומבוכה
אולי תתחברו לחלק מהדוגמאות אם אצלכן או בקרב ילדיכן… היה לי חשוב להעלות דוגמאות שונות כדי שתבינו שלא משנה מה המציאות עצמה.. משנה איך תתמודדו איתה..
- את תלמידה, יושבת בין מספר גדול של תלמידות. המורה פונה אלייך לדבר, לענות על השאלה או אפילו לקרא את הפסקה הבאה… ואת יודעת את התשובה הנכונה, ולקרא, את כמובן יודעת נפלא.. ובכל זאת, משהו חונק אותך מבפנים. כמו מן גוש כזה שעולה ולא רוצה לרדת. והגוש המרגיז הזה, מונע ממך לפתוח את הפה ולעשות מה שבקשו ממך… את חשה איך הדם עולה לך לראש. את נאלמת דום. ומשתלט על פנייך הצבע האדום.
- את הולכת ומחפשת רחוב מסוים, בית.. את מסתובבת ומסתובבת. רואה אנשים רוצה לפנות לשאול לבקש עזרה. ולא מעיזה.. שוב הגוש הזה. שוב עולה ועולה ולא יורד… אוף, מה עושים?? אני מוכרחה לשאול אנשים.. את אומרת לעצמך.. אבל איך? הגוש הזה מציק ועומד לו כקוץ בגרון?! את מתביישת וכן, גם מתייבשת.
- בעבודה. יושבת בישיבה, ועידה גדולה. החדר מלא בבעלי תפקידים שונים. המנהלת פונה אלייך רוצה לשמוע את דעתך המקצועית. ואת אלופה בתחום. ויודעת יותר טוב מכל אחד אחר שנמצא בחדר הזה! הרי לשם כך קראו לך וזמנו אותך לישיבה לא?! ואת משתתקת. המילים עומדות על הלשון, ולא יוצאות. לאחר כמה שניות את איכשהו מצליחה להתעשת על עצמך כי את מבינה שאין ברירה.. אבל במקום להגיד בדיוק מה שתכננת ורצית, יוצא לך משפט אחד או שניים מגומגמים…. ואת מתבאסת על עצמך.. רע לך. חם לך. המחשבות מתרוצצות במוחך לא נותנות לך מנוח. ההזדמנות שלך להביע את עצמך בדיוק כמו שהיית רוצה, עברה חלפה…ואת נשארת עם התחושה העגומה שלא מרפה. אוף שוב הגוש הזה.
דוגמא נוספת לסיכום
לא משנה מאיזו סיבה, את נדרשת לעמוד ולדבר בפני אנשים מגיל קטן. את מכירה את עצמך ויודעת שמקרים מעין אלו משתקים אותך. מתישים אותך. מלחמה פנימית מתחוללת בתוכך. את בטוחה בדבר אחד: מתחשק לך לברוח וכמה שיותר מהר… עוד בגן לא העזת לדבר. בכיתה א' כשנתבקשת להקריא קטע מספר הלימוד ולהשמיע לכל את יכולת הקריאה שלך, רצית שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותך.
קול בתוכך צעק זעק " שידלגו עלי. שהמורה לא תסתכל עלי שלא יבחרו אותי… שלא יבחינו בי" וקול נגדי סותר ואומר "מה פתאום! הלוואי שיראו אותי גם בלי שאצביע, הלוואי שיבחרו בי, הלוואי." כל כך רצית להיות שם כמוהם… כמו כולם (או אולי לא כמו כולם ממש).. לדבר בלי חשש בלי פחד מה יגידו עלי? איך יסתכלו? ומה אם אשכח מה שרציתי? ואם אכשל בלשוני וכולם יצחקו עלי? איך אעמוד בזה שכולם ינעצו בי את עיניהם? יבחנו אותי וינידו ראש? ובחרו אותך ונדרשת לדבר וקול שקט ורועד השיב את התשובה לשאלה שהמורה שאלה "לא שומעים, הגבירי את קולך". ואת מנסה. רוצה. ולא מצליחה…
מה עושים איתו??? איך מתגברים ומצליחים לדלג מעליו? להסיר אותו? נבין תחילה מה זו בושה…
מה זו בושה?
בושה היא רגש הגורם לתחושה לא נעימה אצל האדם כשהוא סבור שעשה מעשה לא מקובל בעיניו או בעיני החברה. בהתאם לכך, הבושה מתעוררת בקרב אותו אדם שחש חשוף לעינם של אחרים בצורה שאינה מכבדת אותו. בנוסף, יחוש בושה גם אדם החש כי הזולת מבקר אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות באותה חברה.
מדובר בתחושה או רגש שלילי חזק ובינלאומי המלווה לעיתים קרובות בחרדה ואשמה. אדם יימנע ככל שיוכל מכל גירוי הגורם לו לחוש בושה.
נוסף לתחושות שלעיל, הבושה מביאה לסימפטומים ותופעות פיזיולוגיות שונות כגון: כאבי בטן, לחצים בחזה, תחושות חום גוף, הסמקה, הזעה, רעד ועוד. הבושה פוגעת בדימוי העצמי, בביטחון העצמי. היא מונעת את האדם מלפעול בדברים שבהם הוא חש את הבושה. למעשה רגש הבושה בדרך כלל שלילי והינו דיספונקציונלי.
למרות כל מה שכתבתי, יש פעמים שהבושה חיונית והכרחית להתנהגות אנושית, אכפתית, טובה וחיובית. למשל, שמירה על צניעות (יש מעשים שנתבייש לעשות ליד אחרים וכך זה צריך להיות. נתבייש למשל מלעבור עבירה, או לעבור על חוק מסוים או להתנהג שלא כשורה. כגון: גם אם מתחשק לנו לצרוח ברחוב, בדרך כלל, נתבייש לעשות זאת ונגלה איפוק… וטוב שכך.
באותה מידה שלא נרצה להתבייש, עלינו להיזהר שלא לבייש כל אדם ולא משנה מי… עלינו לחשוב תחילה מה אנחנו הולכים להגיד ולעשות וגם אם נרצה להעיר למישהו, נשתדל לעשות את זה באופן כזה שלא נגרום לו, לחוש בושה. למשל, נוכל להעיר לו בדרך אגב, או בדלת סגורה ולא ליד אחרים וכד'.
וכמו בכל דבר בחיים, צריך איזון. עלינו לדעת מתי להתבייש ומתי לא. ובמילים פשוטות: ללמוד לשלוט על הבושה. אך מה שבטוח, עלינו תמיד תמיד להשתדל שלא לבייש אף לא אחד…
דרכי התמודדות עם בושה
- כשהבנתי את ההגדרה המילונית לרגש הבושה, כבר קבלתי עצה ראשונה.
הבנתי ש"גנב צריך להתבייש מגניבתו, מעצם העובדה שהתנהג שלא כשורה ופגע בזולת". אבל אני, שאני רק רוצה להביע את דעתי, אין לי על מה להתבייש. וכך עבדתי על עצמי. הייתי חוזרת ואומרת לעצמי שוב ושוב.. "אין ממה להתבייש. הצלחת פעם אחת להרים אצבע כשהעזת למרות הכל… ולא קרה כלום. תצליחי שוב. לא גנבת, לא פגעת באף אחת וגם מה שאת הולכת לדבר, לא יפגע.." פשוט תעשי את זה וזהו. בלי לחשוב שוב ושוב ולהיכנס לבלבלה של מחשבות. תצביעי. נקודה. - "לא הביישן למד" כך נאמר במסכת אבות ב, ה. והבנתי, שאם אני רוצה ללמוד דבר כלשהו, אני מוכרחה להתגבר על רגש הבושה שלי. כי הוא מונע ממני לדבר, לשאול, להבין, לחקור ולהתעמק. אז התחלתי בקטנה. לדבר בקבוצות קטנות מאוד. להגיד איזה משפט אחד בקול שקט ונמוך. והצלחה גררה להצלחה אחרת...
- למדתי לדבר מול קהל
- שיננתי לעצמי "מי שמתבייש – מתייבש".. ובראש חשבתי לעצמי, שמי שכדאי שיתייבש – הכוונה שיעמוד במקום ולא יבצע דבר – הוא זה שרוצה לפגוע באחר, לבצע מעשה רע. שהוא יתבייש וכך יתייבש ויימנע מלבצע את זממו הרע.
- חזקתי את הביטחון העצמי שלי בדרכים רבות: דמיון מודרך ובהרפיה, בחיזוק האומנות והיצירתיות שבי.
- פתחתי לעצמי את מודל מי"ם שלי: מחשבה יוצרת מציאות
- בעבודה יומיומית על מידת הביטחון שלי בה' וביכולות שנתן לי הבורא יתברך ברב חסדיו. אם ה' שם אותי במציאות כזו, שאני נדרשת לדבר/שאני יודעת מה להשיב בכיתה, סימן שיש לי את היכולת הזו. וגם אם אני אטעה – שום דבר לא יקרה…
- למדתי לאהוב את עצמי כפי שאני, כי אני הכי טובה כפי שאני. הרי ככה ה' ברא אותי… ומה שתלוי בי – אשנה ככל שאוכל בהתאם לרצוני החופשי ולא בהתאם לדעות שאני חושבת שאחרים חושבים עלי.. אני מפרגנת לעצמי, וחושבת מחשבות טובות וחיוביות שמעודדות אותי… וכך למרות טעויות שעשיתי ושאני עדיין מן הסתם עושה… למדתי להתגבר על הרגש הזה ולתת לו את המקום כאשר הוא נדרש באמת.. אני שולטת עליו ולא הוא שולט בי.
לסיכום
הטיפים שהבאתי עובדים, הם עבדו עלי וגם עובדים על הילדה שלי שמאוד מזכירה לי את עצמי בתקופה של אז… בבית/בקרב החברות הקרובות לא התביישתי… כעסתי, ורבתי, ושיחקתי, וצחקתי, ובקשתי ושאלתי.. אבל מחוצה לו…. מי ישמע את קולי?
כדי לסייע לילדה שלי להתמודד עם הרגש הלא פשוט הזה, לימדתי אותה את הטיפים שהבאתי כאן. כמובן שגם לה אני מפרגנת ככל שרק אפשר על ידי פתקי נחת – ובמתן חיזוקים ותמריצים.
ב"ה בעזרת עבודה משותפת עם צוות הגן יש אצלה שיפור גדול מאוד בנושא! מילדה שלא העיזה לדבר בכללללל מול הגננות (שום דבר מכלום וכלום) היא ב"ה למדה לומר מה שהיא רוצה וצריכה, אומנם בשקט ממש…. אך היא מדברת.. משתפת, משיבה לשאלות, משתתפת במסיבות!
תמיד מזכירה לעצמי וגם לה, שאני צריכה לשלוט על עצמי, על גופי, על מחשבותיי ורגשותיי ולא ההיפך. אחליט בעצמי מה להרגיש ואיך להרגיש, מתי להתבייש ומתי לא.
לקריאה נוספת
- פינת ח"ן
- עמידה ודיבור מול קהל
- מודל אפר"ת
- מוכרת הקרואסונים
- השראה לחיים מאומנות וצבעים
- מי"ם שלי: מחשבה יוצרת מציאות
- דמיון מודרך ובהרפיה,
- דיבור מול קהל