האומן והציור האומנותי

אומן מוכשר עבד שעות רבות על ציור אומנותי. בסיום העבודה, יצא מרוצה ושמח על השקעתו הרבה שנתנה תוצאות מרשימות לדעתו. והנה, עולה בדעתו רעיון.
הוא מחליט לקבל חוות דעת קהל על ציורו. על כן, הוא מחליט להציב את ציורו על סטנד במדרחוב הראשי ולצרף פתק ועיפרון. על הפתק הוא רושם כך: " המוצא פגם או טעות בציור מוזמן לסמן איקס במיקום הפגם או הטעות".

הולך האומן למדרחוב, מציב את הציור על סטנד, מניח את הפתק והעיפרון ועוזב את המקום. מרחוק בפינה נסתרת, עומד הוא ומתבונן על עמדת הציור שלו. לאחר דקות ספורות מרגע עזיבתו את העמדה, קהל אנשים מתקרב לעמדה. האומן מביט ורואה לאכזבתו הרבה כי אנשים רבים מכל הסוגים, העדות והמגזרים עוברים ליד ציורו, נעמדים, ומסמנים איקסים. לאחר זמן מה, כאשר הקהל התפזר, חוזר האומן למקום הציור, מאוכזב ומדוכא. "איך יכול להיות? כל כך התאמצתי. השקעתי את נשמתי בציור הזה וכל כך הרבה מגרעות יש בו?" עם חשיבה זו והרגשת נכאים, הולך האומן לפרופסור שלו לדרוש בעצתו.

הפרופסור מביט בציור ובתלמידו ומציע לו לצייר שוב בדיוק את אותו ציור. לא לשנות ממנו מאומה ולחזור על המהלך שנית. עוד מציע לו הפרופסור לשנות את הכיתוב על הפתק ולרשום "כל המוצא פגם בציור מתבקש לתקנו".

התלמיד האומן, קם ועושה. מצייר שוב את ציורו האומנותי, רושם בפתק בדיוק כפי שהציע הפרופסור וחוזר למדרחוב. שם, הוא מציב את הציור על הסטנד ולידו מניח את הפתק והעיפרון. מיד לאחר מכן, הוא עוזב את העמדה ונעמד להתבונן מרחוק. הפעם לתדהמתו הוא רואה אנשים מתקרבים לציור והולכים. אף לא אחד מהם נוטל את העיפרון לתקן את הציור. וכך עוברות השעות, עוד אנשים עוברים, מביטים, והולכים מבלי לתקן דבר. מחליט האומן לחזור לפרופסור הדגול להבין את פשר העניין.
הפרופסור שומע מתלמידו את חווייתו ומסביר לו את העניין בפשטות.

מוסר השכל

וכך אומר לו הפרופסור: אדם שלא נמצא במקומך, שלא צייר את הציור שלך, לא נמצא במעמד שלך, בקלות שופט ומבקר. אדם כזה, מסמן איקסים על הציור שהשקעת עליו את נשמתך, את כל כולך ללא שום קושי, ללא מאמץ. לעומת זאת, כאשר אדם נדרש לעמוד במקומך, לתקן בעצמו אז הוא חושב כבר אחרת. ומבין את מעמדו ומיקומו.
לכן בפעם הראשונה כולם סמנו איקסים, היה להם קל לשפוט, לבקר, למצוא מגרעות. אך בפעם השנייה, כאשר נדרשו הם לתקן את הפגמים, אז כבר לא הצליחו למצוא פגמים ומגרעות ולא תקנו דבר בציור.

נשים יקרות, "הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ." (משנה אבות ב ד). נאמץ לנו מנהג שלא לשפוט, ולא לחפש מגרעות אצל האחר כי בוודאות לא נרצה להתחלף עימו, ולא נדע איך לתקנו באמת… שום אישה לא תוכל להיות במקומה של אישה אחרת. לעולם. גם אם נעבור את אותו מסלול חיים, כל אישה תצא אחרת, כל אישה תחווה את מסלול חייה אחרת. לכל אישה חשיבה שונה לכן נשתדל לאהוב אחת את השנייה, לראות את הנקודות היפות ולא את המגרעות שבסביבתנו.. ונתייחס אליה כאל ציור אומנותי.

שנצליח ליישם בחיי היומיום בעיקר סביב בני משפחתנו: בעל, ילדים, אחים ואחיות, הורים, שכנים…