סיפור עם רעיון חשוב למניעת שכחת ילדים ברכב
לפני מס' שנים, אירע מקרה שהסתיים בנס גדול בזכות מנהגה של אם שהחל מתוך חשיבה על הזולת והציל חיים. חשוב היה לי לספר לכן אותו ולשתף אתכן בסיפור הזה ללא שום פרט מזהה (השמות בדויים, וכל העלילה הינה שלי למעט המסר והדרך שהביאה להצלה שאלו היו מהסיפור המקורי). והלוואי שיעזור ולא יישכחו ילדים יותר בשום רכב…
צדקה, זה מעשה חסד. אך זה לאו דווקא כסף שאדם נותן לעני. זה כל מעשה של חסד, של חשיבה על הזולת. גמילות חסד היא אחד מהדברים שעליהם עומד העולם ולא סתם. צדקה מצילה ממוות גם אם היא לא נעשית דווקא בכסף.
משאירה לכן לקרוא…
חשיבה טובה – פתח ההצלה
לאברהם ושרה היו 3 ילדים קטנים. ביניהם תינוק כבן שמונה חודשים. בכל בוקר הייתה מסיעה את ילדיה למסגרות החינוך ונוסעת למקום עבודתה. כאשר ילדיה לא יכלו להגיע למסגרת החינוכית מסיבות כלשהן, היא נהגה לעדכן תמיד את הצוות החינוכי (הגננת/מטפלת/מורה) ברגע שידעה שילד לא יגיע למסגרת (ילד חולה, טיול משפחתי וכו').
ומדוע נהגה שרה לעדכן? רק מהסיבה הזו: "חבל שהמטפלת, תטרח ותכין את צרכי הילד, תחכה לו ובסוף הוא לא יגיע. עדיף לעדכן אותה מראש שלא תטרח לחינם". כזו הייתה שרה, דואגת וחושבת על כולם. וכך הקפידה בכל פעם לעדכן את הצוותים המטפלים בילדיה על אי הגעתם למסגרת.
באותו בוקר, מפאת ענייני עבודתה, שרה לא יכלה לקחת את הילדים למסגרות שלהם ולכן בעלה לקח את הילדים. הכניס לרכב, חגר אותם בחגורת בטיחות ונסע. הוריד את הילד הראשון במסגרת שלו, את הילדה בבית הספר שלה והמשיך לדרכו. הוא הגיע למקום עבודתו, החנה את הרכב, נעל אותו ונכנס למשרדו.
פחד אימים
במשרד, עבודה רבה חכתה לו. את הטל' שם על שקט שכן מתקיימת כרגע פגישה חשובה עם גורמי חוץ. והוא נערך לפגישה.
רגע, רגע אמרנו שלזוג יש 3 ילדים. שניים ירדו. והאחד?הקטן בן השמונה חודשים??? כן… הוא נשאר ברכב.
השעה 9:30 שרה במשרדה מקבלת שיחת טלפון. "הלו? שרה בוקר טוב"
"בוקר טוב נועה מה שלומך? קרה משהו עם יהודה הקטן שלי במעון?" שאלה האם בדאגה את המטפלת שזה עתה טלפנה.
"אה, האמת שאני לא יודעת, את זה רציתי לשמוע ממך…" ענתה המטפלת.
"מה זאת אומרת ממני? איפה יהודה?" נלחצה האם.
"אני לא יודעת, הוא לא הגיע למעון עדיין. אני יודעת שאת רגילה לעדכן אותי בכל פעם שהילדים נעדרים, הפעם לא עדכנת, אז חיכיתי אמרתי אולי אתם מתעכבים. אבל כבר 9:30, ארוחת הבוקר הוגשה, שמרתי מנה ליהודה. והחלטתי לחייג לברר מה קורה כי לא אופייני לך לא לעדכן מראש, חששתי אולי משהו קרה. שרה את שומעת אותי? את איתי?"
ושרה, ליבה הלם בפראות – מה זאת אומרת יהודה לא במעון? איפה אברהם? איך יתכן שלא הגיע עדיין? מזמן היה צריך להיות כבר במשרד. הוא יצא כבר ב7:15 מהבית. מה קרה להם? "כן כן אני איתך, בעלי היה צריך לקחת את יהודה למעון הבוקר אני מיד מבררת לבדוק" השיבה בלי קול שרה שפחד עמום וחזק אפף אותה.
"תודה שרה, תעדכני אותי בבשורות טובות בעזרת השם". גם המטפלת נלחצה מאוד. היא הבינה שמשהו כנראה קרה. משהו לא בטוח כל כך טוב…
איפה התינוק?
בידיים רועדות חייגה שרה לבעלה. מצלצלת מצלצלת. אין מענה. היא מנסה שוב ושוב. ואין מענה ושוב מנסה אין. אברהם לא עונה. הידיים רועדות לה עוד יותר. מחשבות מפחידות עברו במוחה. היא חששה לגרוע מכל. מנסה להעלות בדל זיכרונה שמות חבריו לעבודה ולבדוק בטלפון שלה אם יש לה מס' שמור של אחד מהם. כן יש של אחד מהם. שרה מנסה את מזלה. אבל הוא גם לא עונה. מחפשת את מספר הטלפון במשרד. ובינתיים חולפות דקות ארוכות שנדמות לה כנצח. היא מחייגת וממתינה. אין מענה. היא מנסה שוב ושוב. בינתיים השעון מתקדם ומתקדם השעה כבר 10:00. שרה לא מתייאשת היא מנסה שוב. בפעם השלישית סוף סוף מרימים את השפופרת:
"הלו?"
המזכירה בטון אדיב עונה לה: "שלום כאן מרים מחברת איקס לשירותך"
"שלום לך זו שרה אשתו של אברהם האם הוא הגיע לעבודה הבוקר?" שאלה שרה בקול לחוץ עד מאוד.
"אברהם? כן בטח שהגיע כרגיל. הוא בישיבה דחופה וחשובה וביקש לא להפריע לו. למה את שואלת?"
"אני צריכה אותו בדחיפות. הוא לא עונה לי בנייד אני חייבת אותו דחוף. זה עניין של חיים או חלילה…" וכאן שרה התפרקה. היא בכתה ובכתה. המזכירה ששמעה את הבכי נלחצה אף היא והבינה את דחיפות העניין וגודל השעה. הניחה את השפופרת ורצה לחדר הישיבות בלי לנקוש על הדלת צעקה "אברהם!! שרה אשתך בטלפון המשרדי צריכה אותך דחוף" אמרה בקול לחוץ.
בשנייה הראשונה אברהם לא הבין. לא קלט. מה פתאום המזכירה מפריעה לו באמצע הפגישה החשובה? ולמה שרה מחייגת למשרד? הוא התעשת במהרה, לקח את הנייד וראה 10 שיחות שלא נענו משרה אשתו. רץ למזכירות לקח את השפופרת ושומע את אשתו מתייפחת בטלפון "שרה, שרה מה קרה?"
"אברהם איפה יהודה??? איפה הוא? הוא לא הגיע למעון! כל כך נלחצתי חשבתי שקרה לכם אסון נורא, וכעת אני נלחצת עוד יותר. איך אתה בעבודה והוא לא במעון? איפה יהודה? אברהם? אברהם?" קראה האם לעבר הטלפון.
התינוק ברכב!
שרה עוד קוראת לאברהם בטלפון אך אין קול ואין עונה, אברהם זרק את השפופרת ורץ בטירוף לכיוון ברכב. הכתה בו פתאום ההכרה המפחידה ביותר שחווה אי פעם בחייו "יהודה ברכב!!! שכחתי את יהודה הקטן!!!" צרח אברהם.
מרחוק כבר לחץ על השלט של הרכב לפתוח אותו ורץ לכיוון דלתו של התינוק. היה חם מאוד ברכב. היום קיצי ביותר, השמש זורחת במלא עוצמתה.
מנהג טוב היה לאברהם. הוא נוהג באופן קבוע להחנות את הרכב במקום מוצל. וכך הרכב לא היה יותר מדי חם. עוד נס בדרך להצלת הילד.
בידיים רועדות הוציא את התינוק הרדום אדום ומזיע כולו. ניכר שנרדם מתוך בכי עמוק ועייפות גדולה. הדמעות התייבשו במורד לחייו המתוקות.
אברהם חיבק את בנו הפעוט חזק חזק בין זרועותיו ורץ חזרה למשרד. שם מתיישב על הכיסא הראשון שהוא רואה. הילד מתעורר אך חלש ואין לו כח לצרוח או לבכות. המזכירה המשיכה לשוחח עם שרה במטרה להרגיעה. שרה הבינה. אברהם שכח את הילד והיא בלחץ היסטרי רוצה ליסוע עכשיו לבעלה. אך המזכירה שחששה לחייה של שרה, הניאה אותה מכך. הרגיעה אותה הכל יהיה בסדר, אברהם יצא לרכב ו"הנה הוא חזר עכשיו עם הילד, הילד חי שרה אני ניגשת לעזור לאברהם נזמין מד"א שיבדקו את הילד אל תדאגי הכל בשליטה עכשיו. אני מנתקת כדי לעזור לאברהם שלום שרה והיי רגועה הכל בסדר".
המזכירה שלחה את אחד העובדים להביא כוס מים וכפית והיא לקחה את התינוק מידי אברהם והחלה להשקותו טיפה טיפה. בעזרת מגבון לח ניקתה את פניו ולאט לאט הילד נרגע ונראה היה חוזר לעצמו. תוך כדי כך, פרמדיק הגיע במהרה, בדק את התינוק וקבע פה אחד: "התינוק ניצל בנס. הוא בסדר גמור ולא נגרם לו כל נזק. אבא אתה בסדר?" שאל הפרמדיק את האב האומלל שהיה חיוור ולבן כסיד. "כן כן, תודה לך, אני מבועת, אני אני פשוט לא יודע מה לומר… איך? אוי… איך זה קרה לי?"
"הילד בסדר"
שרה מחייגת שוב. אברהם עונה לה בקול לא לו "יהודה בסדר. פרמדיק אמר שהכל בסדר. סליחה שרה…" וכאן נשבר אברהם ובכה בכי תמרורים. בכי מלא ברגשות חרטה, בכי שלתוכו הכניס את כל הפחד שלפת אותו בדקות האחרונות, את כל רגשות התסכול, ההלקאה העצמית הקשה מכל, תחושת האשמה כמה נוראה היא! בלתי נסבלת.
שרה הגיעה נרגשת למשרד של בעלה תפסה את תינוקה חזק חזק והודתה לבורא עולם על הנס שאירע להם. אברהם התעשת ופנה לשרה "איך ידעת שהוא לא הגיע למעון? איך ידעת להתקשר בדיוק בזמן?" ושרה השיבה: "המטפלת. היא רגילה שאני מעדכנת אותה על כל היעדרות. ולא עדכנתי אותה הפעם. לכן היא התקשרה אלי וכך גיליתי. המזכירה אצלכם מדהימה, ישר הבינה את חשיבות העניין והזעיקה אותך למרות ההנחיה שקבלה והידיעה על חשיבות הפגישה שלך. היא עזרה לי כל כך. תודה לך אישה יקרה", פנתה שרה לעבר המזכירה ונתנה לה חיבוק חם ומלא הכרת תודה.
המנהל של אברהם שצפה בכל הדרמה שהתרחשה במשרדו פנה לאברהם והורה לו לשוב הביתה "על חשבוני, קח לך יום יומיים ותחזור לעצמך. לך כעת לביתך עם אשתך תחגגו את הנס שלכם. אני נרגש ונפעם לראות עד כמה מעשה חסד – חשיבה על הזולת מציל חיים." "תודה אדוני על ההבנה וההתחשבות, אני לא יודע איך זה קרה לי, לא יודע…" הוא ואשתו שרה חזרו הביתה יחד עם יהודה הקטן. שחזר לחייך ולצחוק לעבר הוריו האהובים…
שרה לא שכחה לחזור למטפלת היקרה להודות לה מקרב לב על חלקה הגדול בהצלתו של יהודה הקטן שהתרגשה מאוד לשמוע את הסיפור המופלא…
מוסר השכל
המסרים השלובים בסיפור מאוד ברורים וחזקים:
- תחשבו על האחר – זה יחזור אליכן ורק לטובתכן
- היו קשובות ורגישות לזולת, לצרכיו
- אל תשכחו להודות. ההודיה היא שלב חשוב מאוד בדרך להחלמה, לעיבוד חוויות
- אל תשפטו אף פעם אדם. במיוחד לא בזמן צרה. באותו זמן היו איתו. יהיה זמן לכל הדברים האחרים. כך שרה נהגה, וכן שאר העובדים. לא היה אחד שפתח פה על אברהם….
- דבר נוסף – וודאו תמיד שאין אף אחד ברכב שלכן. ורק לאחר מכן, כשאין אף אחד באוטו שנשכח או שלא ירד בזמן, רק אז, תנעלו את הרכב ואת המפתחות הרחיקו מהישג ידם של ילדים. שלא יקרה מצב שמישהו/מישהי ייכנס לרכב ויהיה מאוחר מדי… זהירות ושימת לב מצילה חיים!!
בברכת בריאות ושלום …
לאמא היקרה הסיפור היה מרגש מאוד וגם יש לו הרבה מוסר השכל.
ממני לולים שלך
לולים היקרה שלי ביותר בעולם כולו, תודה רבה על המשוב המחמם את ליבי!! שמחה מאוד שאהבת והחכמת !! אוהבת אותך יותר מכולםםםםם אמא