על האני שבבית והאני שבחוץ
זוכרות אותה? את לאפי הארנבת מהיער הקסום? אכן כן מדובר על אותה ארנבת בדיוק. בעלת האוזניים הארוכות והלב הטוב. כל דיירי היער הקסום הכירו אותה. היא הייתה חברותית ואהובה על כולם. היא ידעה בדיוק איך לדבר עם כל חיה וחיה. עם גדולים וקטנים, עם חיות מסוגים שונים. היא הייתה זו שהשלימה בין כולם, שהרגיעה את הרוחות הסוערות, וויתרה, תמכה ועזרה לכל. לאפי הייתה ארנבת אמיצה שידעה להתאמץ כדי להשיג את מטרתה. חיוכה המס לבבות כולם. בקיצור לאפי הייתה הארנבת בהא הידיעה ביער הקסום.
אבל – יש אבל. לאפי הייתה כזו בחוץ. ליד כל החברות, ליד כל דיירי היער. בתוך תוכה, ידעה לאפי היטיב שהיא לא בדיוק לגמרי כזו. גם בני משפחתה – משפחת הארנבים, הכירו לאפי אחרת. קצת דומה וקצת שונה.
לאפי שבבית, הייתה יותר עצבנית. פחות מוכנה לוותר לאחיה, קצת מקנאה, לא תמיד משלימה בקלות. הרבה גם לא מתאמצת כדי לעזור ולעשות יותר משימות בבית "למה דווקא אני?" הייתה לאפי אומרת. בבית, פתאום הבעות פניה היו משתנות. לא תמיד היה החיוך מרוח על פניה הקטנות.
זה לא שלאפי הייתה לגמרי אחרת. ולא, לאפי לא הייתה ארנבת רעה. אלא, פשוט, היא הייתה לאפי האמיתית. לאפי ללא מסכות. בחוץ ליד החברות, הרגישה לא נעים לצעוק, לכעוס, לא לוותר. היא הרגישה שהיא צריכה להתנהג כיאות ליד כולם. אבל בבית, בלאו הכי יקבלו אותה ויאהבו אותה כפי שהיא. אז אפשר להסיר את המסכות השונות ופשוט להיות לאפי הרגילה.
מחשבות נוגות
אז כן, לאפי הרגילה התמודדה עם תסכולים, קשיים וכעסים באופן שונה בבית לעומת בחוץ. בחוץ יכלה לאפי לאמר "לא נורא, הכל לטובה…". אבל בבית היה לה קשה מאוד ליישם את "הכל לטובה". היא כן הייתה מתרגזת וכועסת. ואולי גם מעליבה ומשפילה. לא מתוך רוע חלילה אלא מתוך היותה היא כעת בעד עצמה עם תחושותיה המורכבות של אותו רגע.
לילה אחד, לאחר מריבה קולנית במיוחד בינה לבין אחותה ואימה שלא הבינה אותה, עלתה לאפי על מיטתה וחשבה. היא חשבה מחשבות שונות. תחילה כמה היא מסכנה. איזו אומללה היא. ואיזו משפחה היא גדלה לתוכה. ולמה לסיסית הסנאית אין אחות כזו מעצבנת כמו שלה יש? אז מדוע נגרע חלקה ודווקא היא נולדה למשפחה הזו עם האחות המרגיזה ביותר בעולם?
כן, מחשבות נוגות, עצובות ומכעיסות התרוצצו במוחה. מחשבות של מסכנות וקורבנות. ולפתע היא קלטה שמשהו לא בסדר. כשהיא נזכרה באירועים שונים שאירעו עם סיסית, ועם דובה ועם עוד כמה חברותיה. היא לפתע קלטה שיש איזו נקודה שהיא צריכה לברר לעצמה.
מזג האוויר היה נעים בחוץ והיא החליטה לצאת לטייל קצת ליד האגם ולחשוב שם.
ירח מלא האיר את האגם. אורו הבהיר השתקף מבעד למי האגם הזכים והנקיים והאיר את חשכת הליל. לאפי התיישבה על שפת האגם, מקשיבה בדממה לשקט ולזרימת מי הנחל הסמוך הנשפכים לאגם הקטן. זרימה מונוטונית, שקטה אך בעלת עוצמה.
תפנית מחשבתית
לאפי ישבה, הקשיבה וחשבה. היא הביטה בהשתקפותה הלא כל כך ברורה בשעה זו של היממה. היא ראתה שם לאפי לא ברורה והבינה. שגם היא עצמה לא ברורה לעצמה. הרי ליד החברות היא מצליחה. ליד החברות היא חזקה. היא וותרנית וטובת לב. היא עדינה וחייכנית. אז איך יכול להיות שעם אחותה הכל נראה אחרת?
איך יתכן שאת אחותה היא מרשה לעצמה להעליב? להשפיל? היא לא הייתה מעיזה לעשות זאת לסיסית למשל. עם דובה היא אומנם רבה פעם, אבל זה היה רק פעם אחת כשהן היו עוד קטנות והן התפייסו מהר מאוד.
ולאפי הבינה. היא הבינה שבחוץ היא לא מרשה לעצמה להתנהג בצורות מסוימות ולכן היא שמה לעצמה מחסומים – מסכות. אותן מסכות מאפשרות לה או יותר נכון שומרות עליה מפני התפרצויות, מפני התנהגויות לא נאותות. מפניה שלה בעצמה.
לאפי לא רצתה בכך. היא רצתה להיות הכי טובה תמיד גם בלי מסכות. היא לא רצתה שיכירו שתי לאפיות. לאפי של בחוץ ולאפי של בפנים – של הבית. היא גם הבינה שהיא משקיעה אנרגיה רבה כדי להסתיר את הלאפי השנייה בחוץ. כדי לשאת את המסכות השונות שהיא שמה לעצמה.
כי סוף סוף, כשהחברות רוצות ממנה משהו שהיא לא ממש רוצה לתת והיא עונה בעל כורחה "כן בטח בשמחה!" היא מכריחה את עצמה לשאת חיוך ממיס לבבות אף על פי שליבה לא שלם בכלל עם האמירה הזו. וכן, היא זוכרת שזה היה לה קשה לשאת את זה. אך גם כשהיא אומרת את דעתה בבית מול אחותה היא מרגישה שזה לא טוב.שזה קשה.וזה קצת מוזר היה לה. "אם אני לא אומרת את דעתי האמיתית, זה קשה ולא נעים לי. ואם אני אומרת את דעתי האמיתית זה גם קשה לי ורע לי… אז מה עלי לעשות?". דמעות ירדו במורד לחייה. דמעות חמות, שזלגו מונוטונית, בשקט אך עם עוצמת רגש גדולה. מוזר נכון?
ההחלטה האמיצה
" אני יודעת מה עלי לעשות!!" אמרה לאפי תוך שהיא מוחאת את דמעותיה ומייבשת את עיניה. כן. לאפי הבינה באותה לילה מה שלא הבינה מעולם. והיא קבלה החלטה אמיצה. היא עכשיו הופכת להיות לאפי האמיתית. אבל הלאפי האמיתית תהיה אותה לאפי בכל מקום. "אני בטוחה שזה ידרוש ממני מאמצים רבים. וודאי שיהיה לי קשה, לפחות בהתחלה. אבל אני צריכה את זה. כדי להרגיש חופשיה מעצמי. להיות מי שאני באמת ולא מי שאני חושבת שרוצים שאהיה. שאוכל לאמר גם בחוץ מה שאני באמת רוצה להגיד אבל שהוא יהיה גם נעים לשומע. לא העליב ולהשפיל אבל גם לא לוותר על מי שאני. אם לא מתחשק לי לחלק משהו, אני רוצה שתהיה לי היכולת להגיד את זה בנחמדות ובטוב, אבל להגיד את זה. ואם אני רוצה ללכת הביתה והחברות רוצות לשחק, אני רוצה להיות מסוגלת לאמר את זה בשמחה בלי ייסורי מצפון מעיקים!" כך הרהרה לאפי בינה לבין עצמה.
כך בהחלטה אמיצה ונחושה חזרה לאפי לחדרה אל מיטתה. הלילה היא ישנה היטב. חיוך אמיתי, רגוע ושליו נמרח על פניה.
היא ידעה שמצפה לה יום מורכב מחר. מחר היא בחופשה יחד עם אחותה. והיא כבר החליטה וקבלה על עצמה לשנות את התנהגותה בלי מסכות. להיות טובה – הכי טובה שהיא יכולה להיות – אך גם בלי מסכות וגם אם אין לידה חברות.
פשוט (או לא פשוט) היא תלמד לשלוט במחשבותיה, בתחושותיה, ברגשותיה ובהתנהגותה גם בלי "לעשות את עצמה". להרגיש את מה שהיא צריכה להרגיש, לעשות את מה שהיא בטוחה שהיא צריכה לעשות בלי חשבונות "מה יגידו" אלא מתוך אמת פנימית שזה מה שהכי נכון לה לעשות.
האם לאפי תצליח לעמוד בהחלטתה? כיצד תעשה זאת? מה אתן אומרות? המשך לסיפור יבוא בע"ה בפעם הבאה…
רעיונות ומסרים להעמקה ודיון
בסיפור הקצרצר הזה, בחרתי לעסוק בנושא שמעסיק לדעתי הרבה מאוד נשים מאתנו וגם את ילדינו.
כמה פעמים שמעתן שהמורה אמרה על הילדה שלכן "איזו חמודה, איזו ילדה נפלאה יש לך, איזו דרך ארץ" או משהו מעין זה, ואתן שמחות, מחייכות מאוזן לאוזן וחושבות בתוך תוככן איזה מזל שהמורה לא יודעת מה עושה הילדה בבית ואיך היא מתנהגת…
או שמפרגנים לכן ואומרים עליכן "את אישה נהדרת, מיוחדת, כזו רגועה ושלווה" ואת מחייכת ומהנהנת ומתפללת שלעולם אותה מפרגנת לא תעבור להיות שכנתך… שחס וחלילה לא תשמע ולא תיראה אותך ללא המסכות הללו… (אפרופו מסכות – כמה מאתנו היו מוכנות להתהלך עם מסכה ממשית על הפנים? אבל מסכה שקופה כמעט יש לכולנו….).
אני חושבת שראוי וכדאי לכולנו, כדי שנחיה בשלווה עם כולם, שנחיה קודם כל בשלום עם עצמנו. שנקבל את אישיותינו כפי שאנחנו, נכיר את התכונות הטובות ואילו שפחות. נאמין שיש בכוחנו להשתנות ולשנות, נאפשר לעצמנו להרגיש ולבטא את התחושות שאנו מרגישות באמת. כמובן כל עוד ואנו לא מזיקות ולא פוגעות באחרות…
נאפשר לעצמנו להיות "אני אמיתי". לדעת להגיד לא כשאנו מרגישות שזה מה שעלינו להגיד ולא לחוש ייסורי מצפון על כך. לדעת להגיד כן כשבאמת זה רצוננו. לכבד את הבעל והילדים כפי שאנו מכבדות את החברות בעבודה. לסלוח לעצמנו על טעויות ו"פדיחות" שאנו עושות כפי שאנו סולחות לחברות "זה לא נורא, הכל בסדר… קורה לכולם לטעות…" (ומה אתנו? כמה אנחנו באמת סולחות לעצמנו על פדיחות שלנו?)
הצעות לפעילויות עם ילדות סביב הסיפור
- בקשו מהילדות להציע לפחות מסכה אחת שהן חבשו על עצמן בחייהן. זו יכולה להיות מסכה אמיתית שהן למשל עטו על עצמן בפורים כחלק מתחפושת או מסכה כמו שמסופר כאן בסיפור – מסכה שקופה שמכסה אותנו בפני האחרות.
- איך הילדות מתנהגות בבית ואיך הן בחוץ? האם הן זוכרות התנהגות אחת שהתנהגו באופן מאופק/טוב יותר בגלל שהייתה חברה לידן והתנהגו באופן שונה כשלא היו לידן חברות?
- ערכו דיון קצר סביב המסרים שהועלו בסיפור
- בקשו מהילדות להציע תשובות לשאלות המופיעות בסיום הסיפור – הן יכולות להמציא את הסיום וכמובן רעיונות לשינוי התנהגות. אם יש משהו שעזר להן – מה עזר להן? או מה יכול לעזור להן?
- יצירות:
- הילדות יכולות ליצור מסכה כלשהיא שהיו רוצות לעטות על עצמן ואם המסכה הזו עוזרת להן… וכיצד?
- ממליצה ליצור גם אגמוגרף שמראה שני סוגי התנהגות ומבטא את עניין הסיפור – ליד חברות אנחנו מתנהגות X ובבית, פנימה עם המשפחה אנחנו מתנהגות Y. זו יכולה להיות המחשה מצוינת!
- ממליצה גם על יצירה של חלון – הילדות תוכלנה לבטא בחלון את חלומן האישי לאחר שינוי התנהגותי…
קריאה נוספת
- הציפורים שבסערה
- משל השועל והכרם
- סיסית ולאפי סערה ושלום
- כשהים שותק הספינות עוברות בשלום
- תחרות מבוך הפרחים
- פריחת האביב של שרה
- גלגולו של מטבע
- השלום תמיד ינצח
- הקו השחור שהתאחד עם כולם
- הגורון והברווזון
- איילה במערה העתיקה
- איילה וכוח הדמיון
- יש גם רעיונות רבים ליצירות נוספות לילדים
- וגם הרבה מאוד סיפורים ומשלים